<h1>ותלי ג"כ בהשרשה כמו בעומר ובערלה וגם התוספת עצמה איסור כמו הראשון כדפרישית</h1>
<h2>דף נז:</h2>
ולהכי לא פשיט לן ממתניתין דהתם דמותר. דלא מיירי כשעקרו, אבל עקרו דהשתא היתה לקיטתו בחיוב, אם מתבטל דרך זריעה, שחזר ושתלו בשמינית אחר שהועילה לו זריעתו שהוסיף עליו גידולי היתר. אם מתבטל האיסור כאילו נתערב בתלוש עם ההיתר דיש לו ביטול, אי לאו. ובירושלמי דשביעית פ"ז [ה"ג] פלוגתא דאמוראי, דגרסינן התם לא שנא בין עקרו בשביעית בין לא עקרו. רבי זירא אמר משירבה החדש מותר. פירוש כי היכי דתנן בפרק חמישי מאימתי מותר אדם [ליקח] לוף מוצאי שביעית, פירוש לוף דבר שאין זרעו כלה. רבי יהודה אומר (מורי) [מיד], פירוש דאפילו אם הוא של שביעית אזלינן בתר לקיטה. וחכמים אומרים משירבה החדש, פירוש עד שיהו גידוליו רבין על עיקרו. והיינו דאמר רבי זירא בין עקרו בשביעית וחזר ושתלו בין לא עקרו משירבה החדש מותר. רבי ולא ורבי אמי תרווייהון אמרין אסור. ואע"ג דזה איסור הבצל גופו ניכר לעינים מתירו רבי זירא. הרי לא מכח תערובת בטל אלא מכח זריעתו בקרקע. כדמסיק בגמרא דידן [נדרים נ"ח ע"ב] הואיל (וזריעתו) [ואיסורה] על ידי קרקע בטילתו על ידי קרקע. הילכך לא שייך להזכיר למימר דנימא בתוספת, ראשון [ראשון] בטל אגב האיסור, שהרי גוף האיסור נעשה היתר אע"פ שנראה לעינים.
ולא [הוה] זה וזה גורם כמו אגוז של ערלה שנטעו בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ח ע"ב]. דכל זה וזה גורם אם האיסור בעין אם סילק את האיסור. כדאמר גבי שאור של תרומה, גוף האיסור אינו נעשה היתר כשנראה לעינים אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר. אבל הכא זריעתו מבטלתו אחרי שהושחרו עליו, כאילו נידוך ונתערב אע"פ שהוא בעין. ותו דלא שייך למימר זה וזה גורם אסור אלא בזמן שהגורם האיסור עצמו ראוי לאסור. כגון ערלה כל זמן שיטענו ינהוג בו דין ערלה. הילכך יש בו [כח] לאסור גידוליו או תערובתו. אבל בצל של שביעית בשמינית, אילו זרעו עכשיו לא היה ראוי לאסור, איך יאסור אחרים.
וגרסינן התם בגמרא [ירושלמי שביעית פ"ו ה"ג], מתניתא פליגא על רבי ולא ורבי אמי. פירוש בתרוייהו אמרינן אסור. דתניא זה הכלל כל דבר שיש לו מתירין וכו'. עד אמר להם לא אם אמרתם [בשביעית] שאינה אוסרת כל שהוא אלא לביעור, אבל לאכילה בנותן טעם, פי' אלמא דבשביעית בטילה על ידי תערובת לענין דין אכילת שביעית. מה עבדינן לה רבי ולא ורבי אמי פתרין לה בעירובין אבל בגידולין חומר הוא בגידולין דאמר רבי זירא בשם רבי יונתן בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפילו הוסיף כמה אסור שאין גידולי היתר מעלין את האיסור. פירוש מודה רבי ולא ורבי אמי שבתערובת (די בה) שאין האיסור בעין, שביעית בטל לענין תורת אכילה. מתניתין פליג על רבי זעירא דתנינן גידולי תרומה תרומה אבל טבל ומעשר וספיחי שביעית וגידוליהן חולין. ותני עלה במה דברים אמורים בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין. מה עבד לה רבי זירא פתר לה בקדושת שביעית לביעור, אבל לאכילה כיון שרבה עליו החדש מותר. הרי כולי עלמא [מודו] דלענין קדושת שביעית לביעור אינו מתבטל, לא בתערובת גידולין ולא בתערובת גמור.
ולפי שיטת הירושלמי צריך לפרש בעיית רבי ישמעאל איש כפר ימא [נדרים נ"ז ע"ב], אם יש לחלק בין עקרו ללא עקרו, דהיכא דלא עקרו תנן [שביעית פ"ה מ"ה] משירבה החדש, הכי נמי אמרינן אפילו עקרו זריעתו מבטלתו. או דילמא כיון דנלקט בחיוב תו לא מבטל ליה זריעתו. בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר. לקמן בשלהי שמעתא [נדרים ס' ע"א] מוקי לה בגידולין. מ"מ חזינן דמהני זריעה לדבר שאין זרעו כלה. ואמר ליה רבי ירמיה אדפשטת מרבי ינאי להתירא תפשוט ליה מדרבי יוחנן ומדרבי יונתן לאיסורא. ילדה שסיבבה בזקינה ובה פירות, אילו לא היה בה פירות אמרינן בפ' משיח [סוטה מ"ג ע"ב] ילדה שסיבבה בזקנה בטלה, ואפילו [הכי] חזינן (מהני) דלא [מהני] סיכוך לפירות דליבטלו, הואיל ואין זרעו כלה. והוא [הדין] לבטל לבצל לא מהני ליה זריעתו. ורבי יונתן נמי בצל של כלאי הכרם שנעקר מן הכרם וחזר ושתלו, אע"פ שהוסיף כמה אסור, כן גירסת הירושלמי [שביעית פ"ו ה"ג], והיא ישרה.
ולפי אותה גירסא צריך ליישב גירסא דידן האי דקאמר אסור משמע דשוב אין לה תקנה, מדלא קאמר אסור עד שיעקרנו ויחזור וישתלנו. אלמא דגידולי היתר אין מעלין את האיסור. ולא אשגח רבי יצחק לאהדוריה לרבי ירמיה מידי. דאיכא למימר הוא גופיה קא מיבעיא ליה, מיפשט להו לא שנא לקולא לא שנא לחומרא, או דילמא ספוקי מספקא להו לחומרא אמרי לקולא לא אמרי, כדדחי ליה במנחות פרק העומר [ס"ט ע"ב]. הילכך ליכא למיפשט משום אמורא דמחמיר דאיכא למימר הוא גופיה מספקא ליה.
מתעשרת לפי כולה. ואותה ליטרא בטילה בזריעתה, מידי דהוה אכל חיטי ושערי דמתקני והדר זרעי להו דמתבטלי בזריעתו, לא שנא דבר שזרעו כלה בין אין זרעו כלה מתבטלי בזריעתן. והא דאמר רבי יוחנן ילדה שסיבבה בזקינה ובה פירות, לא תקשי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, [כי] התם לאו דרך זריעה נינהו דגוף הפירי לא נזרע [מנחות ע' ע"א]. דדילמא לחומרא שאני. דגידולי איסור דוקא מבטלין את ההיתר, אבל גידולי היתר לבטל את האיסור תיבעי ליה. ורבי אמי דמהדר למיפשט לאיסורא לטעמיה. דגרסינן בירושלמי רבי ולא ורבי אמי תרוייהו אמרי אסור. אלא מן הדא פשיטא. לא אדרבי אמי קאי אלא תלמודא קאמר לה, דהא מסקינן לה להתירא ואיהו קאמר לאיסורא.
כל דבר שיש לו מתירין [נדרים נ"ח ע"א]. לשון הירושלמי, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור. לשון התוספתא במסכת תרומה [ספ"ה], אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו לה חכמים שיעור. אמר להם שביעית אינה אוסרת כל שהו אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם. והא דמייתי מתניתין דפ"ז דשביעית [מ"ו], השביעית אוסרת כל שהו במינה. לאלומי הפשיטות אתא. וממתניתין בלא הברייתא לא בעי למיפשט, דלא תימא מאן דאית ליה דבר (שיש) [שאין] לו מתירין נתנו לו חכמים שיעור פליג אמתניתין. אלא כולי עלמא מודו דהשביעית אוסרת כל שהו במינה. ומתניתין וברייתא מיירי בתערובת גמור ולא בגידולין. דקתני רישא דברייתא הטבל שנתערב בחולין הרי זה אסור כל שהו אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי החשבון. פירוש אם יש טבל ממקום אחר מעשר עליו לפי חשבון וכו'. לא התירו ספק דימוע אלא לדבר שיש לו מתירין וכו'. ומתניתין נמי השביעית אוסרת כל שהו במינה, מיירי נמי בתערובת גמור ולא בגידולין. דקתני רישא ורד חדש שנכבש בשמן ישן. פירוש חדש של שנה שביעית ישן של שנה ששית ילקט את הורד. פירוש והשמן מותר. ישן בחדש חייב בביעור. פירוש השמן והורד. פירוש דשמן נותן טעם בורד, ולא ורד בשמן. והחרובין וכו' זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבערו בשאינו מינו. מין במינו בכל שהו. שביעית אוסרת כל שהו במינה. ושלא במינה בנותן טעם. ופירש ר' יצחק מסימפונטא [שביעית פ"ז מ"ז] אם נתערב שמן שביעית בשמן שישית חייב לבער את הכל. הני מילי לביעור אבל לאוכלו בקדושת שביעית עד שיהא בנותן טעם אפילו מין במינו. והשתא פשיט ליה הכי אלמא דשביעית אין לה ביטול לענין ביעור. [ואם] אין לה ביטול [בתערובת] מין במינו וכל שכן לענין גידולין. כדלעיל דגרסינן בירושלמי חומר הוא בגידולין מבעירובין.
דילמא הא נמי לחומרא. כלומר עד שאתה פושט לי לאיסורא לענין ביעור, תפשוט לי להקל לענין אכילה. דלענין ביעור לא קא מיבעיא לי דאפילו בתערובת גמור החמירו דאין לו ביטול. כי קא מיבעיא לי לענין אכילתו בקדושת שביעית, אם בטל על ידי זריעת גידולין כמו על ידי תערובת גמור. והכי נמי דחי ליה רבי זעירא בגמרא [ירושלמי] דשביעית, הא דתני בדבר זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין פתר לה בקדושת שביעית לביעור אבל לאכילה כיון שרבה על החדש מותר. כדלעיל. והוא הדין דהוה ליה למיפשט בהדיא לאיסור מההיא גופה דתני גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. אלא הא עדיפא ליה דאפילו תערובת גמור אין לו ביטול.
הוריקו מותרין. בירושלמי (שני) [כיני] מתניתא שחורין אסורין, פירוש שכבר הושחרו וגמרו שחרוריתן ולא כשהתחילו להשחיר. אבל ירוקין, שעדיין קצת [ירוקין] שלא הושחרו כל צורכן מותרין. דלא חשיב זריעה אלא כטומן לוף בארץ לשמור דעומד בהיתירו.
וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. אם שחורין מותרין, דמתבטל האיסור בזריעה. רישא מיירי בבצל שנכנס ששית לשביעית. אלמא דגידולי היתר מעלין את האיסור על (גבי) ידי זריעה.
דילמא במדוכנין. פירוש מדוכנין, היינו שלא נעקרו לגמרי מן הקרקע. דתנן פ"ה דשביעית [מ"ג] לוף שעברה עליו שביעית רבי אליעזר אומר אם ליקטו העניים ליקטו. ואם לאו יעשה חשבון עם העניים. רבי יהושע אומר אם לאו אין לעניים עמו חשבון. ומפרש בגמרא [ירושלמי שביעית פ"ה ה"ב] רבי יוסי פתר מתניתין לפני ר"ה שביעית ודיכנו בשביעית עקרן במוצאי שביעית אין תימר דיכין כעיקר כולו לבעל הבית אי תימר [אין] דיכון כעיקור [כעקר] אין כולו (לעשר) [לעניים] מספק.
פירש רבינו יצחק מסימפון לוף שעברה עליו שביעית. נכנס מששית לשביעית ונעקר (בממעות) [במארופות]. פירוש כמו מרה ואפילו כי נעקר הניחו במקומו והוציאו עליו, מה שעקרו קצת והניחו במקומו קרוי דיכון. ומה שחוזר ומשתרש בקרקע בלא זריעה זהו כמו ספיחים.
ובגמרא פירש רבינו יצחק [מסימפונט] [שביעית פ"ה מ"ג] ר' יוסף פתר מתניתין לפני ראש השנה. מתניתין קודם שגזרו על הספיחים. ובלוף עצמו פליגי ולא על העלין בלבד. היכי דמי כגון שנטעו בששית ועשה בששית ודיכנו בתחילת שביעית (ובשביעית) [ובשמינית] עקרו כולו. רבי אליעזר [אומר] אם הדיכון כעיקור כולו לבעל הבית, שהרי מששית נעקר. ואם אין הדכון כעיקור אין כולו לבעל הבית אלא משל שניהם דהא בששית ובשביעית גדל.
אחר שביררנו שפירוש דיכון היינו שנעקרו קצת ולא לגמרי, מוקמינן סיפא שדיכנן בבצל שנכנס מששית לשביעית ודיכנו משנה ששית. אם היו עליו שחורין אסורין הואיל וגדל קצת בשביעית אמרינן דיכון לאו כעיקור דמי. אבל אם לא חזר והשריש וצמח, כבר נעקר משנה ששית אם היו עליו שחורים אסורים, הואיל וגדל קצת בשביעית אמרינן דיכון לאו כעיקור דמי. אבל אם לא חזר והשריש וצמח, כבר נעקר משנה ששית ומותר. וכנגדו למוצאי שביעית מותר. אם עקרן קצת והניחן במקומן וירדו עליהן גשמים במוצאי שביעית וצמחו, שחזר ונשתרש הבצל והוציא עלה. אם נתחזק העלה [עד] שיכולין לתלוש בעלה שלהן מותרין כדתנן אם רבה החדש מותר, פירוש אם ניתוסף כל שהוא. לת"ק אם הושחרו העלין שהוציא בשמינית. ולרבי חנינא בן אנטיגנוס אם יכולין ליתלש בעלה שלהם בשביעית. דתנן משירבה החדש מותר.
וגרסינן התם בפ"ו דשביעית, בגמרא דהא משנה [ה"ג], רבי אבא על לאדבאל פירוש מקום, ואיתקבל גבי אבן בר בנימין. פירוש נתאכסן אצל אותו חכם. אתון שאלן באילן בצלייה. פירוש בצל שנעקר בשביעית וחזר ושתלו בשמינית. והורה להן כהדה דרבי זעירא מכיון שרבה עליו החדש מותר. חמתון סמוכין עלוי. פירוש ראה אותן (על) שהיו סומכין [על] הוראתו, אמר להו לא אמרתי אלא שמדוכנן, כמו שפירשנו. א"ר יודה בן פזי [אנא] ידע רישא וסיפא כדשמע רבי אבא פליגין. פירוש אני יודע המעשה מתחילה ועד סוף. למה חזר בו ואמר (אם) [אנא] לא אמרתי אלא במדוכנין, מפני ששמע, אחרי כן דרבי ולא ורבי אמי חלוק[ין] על רבי [זעירא], נתחרט שהורה להיתר וחזר בו.
[אלא מן הדא דתניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהן אכילת עראי. בגמרא ירושלמי [תרומות פ"ט ה"ג] רב חייא] בר אשי בשם רבי יוחנן דרבי שמעון היא, דאמר בפרק ה' דמסכתא דמאי בגמרא [ה"ח] מעשרין משל ישראל על של גוים, דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. וקסבר כותים גירי אריות הן, להכי התירו לאכול ארעי דלא (ד)הוקבעו למעשר. אין כרבי שמעון למה לי ארעי לא אפילו קבע (כגון) [אלא בגין] דקאמר רבי ירמיה רבי חייא בשם רבי יוחנן מודה רבי שמעון מהלכה. פירוש מהלכות סופרים לפיכך צריכין למימר דרבי שמעון היא. מנכש אינו אוכל בתורת פועל כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ט ע"א], יצא המנכש בבצלים.
אם ישראל חשוד על השביעית, בעל (חנות) [חסיות] חשוד על השביעית והמנכש עמו למוצאי שביעית מותר. חשוד על השביעית לזרוע פירות וצר עין אינו מפקירן לעניים אלא שומרן עד שנה שמינית וזורעם כולם פירות שביעית נזרעו בשמינית מותרים.
דילמא במדוכנין אם ימצאום מדוכנין במוצאי שביעית כשמנכש עמו מותר וכדמפרש. וקא פריך חשוד קתני אי במדוכנין אפילו אם נזרעו ודאי בשביעית לא מותרין, אם כן מאי אשמועינן רבי שמעון בן אלעזר. אי אמרת בשלמא לאו במדוכנין קמ"ל דגידולי היתר מעלין האיסור. דאי אין מעלין לא הוה שרינן בחשוד [דהא] איסורא דאורייתא הוא, וחשוד דנקט אורחא דמילתא נקט. אלא אי אמרת [במדוכנין] פשיטא דמותר, ואי אמרת הא קמ"ל דדיכון לאו כעיקור דמי, [דאי] כעיקור דמי לא (הוה) אמרינן גידולי היתר מעלין את האיסור. דמהיכא שמעינן דדיכון לאו כעיקור דמי דמשום הכי מותר. אימא דיכון כעיקור דמי והאי דמותר משום דגידולי היתר מעלין את האיסור. אלא ודאי לא בא להשמיענו אלא דגידולי היתר מעלין את האיסור. ולא מיירי במדוכנין.
דילמא בתערובת. או על ידי כתישה עם אחרים של היתר או בעין עם אחרים של היתר, אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה, הני מילי ודאי איסור, אבל חשוד אינו ודאי דדילמא פירות שישית זרע. כדאיתא בפ"ק דביצה [ד' ע"ב], דבדרבנן מבטלין הכי נמי בספק מבטלין. ולא אתי לאשמועינן דגידולי היתר מעלין את האיסור. [ומשני המנכש קתני, בתערובת לא שייך לישנא המנכש] אבל במדוכנין (לא) שייך שנוייא המנכש וכו'. השתא איפשיטא שפיר דגידולי היתר מעלין את האיסור.
ובעיא דרבי שמעון בן פזי [מנחות ס"ט ע"ב] שיבולת שהביאה שליש קודם שעקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן דשרייה עומר, או בתר תוספת אזלינן ועד שיבוא עומר הבא. ומדמי לה ילדה שסבבה את הזקינה, ודרבי יונתן בצל שנטעו בכרם ועקר הכרם, ומהכא לא פשיט ליה מקל וחומר דהוה לן למימר אם גידולי היתר מעלין את האיסור כל שכן גידולי איסור שיבטלו [מה] דהוי היתר (אלמא) [כיון] דבתר גידולין אזלינן. איכא למימר דהתם לא קא מיבעיא ליה אלא עומר דתלי בהשרשה, אי בתר השרשה קמייתא אזלינן, הואיל והביא שליש [הוי] כאילו נגמר כל פריו בהיתר, וכל מה שיוסיף על שליש כאילו לא עקרה והושרש זריעה אחר, ושרייה. או דילמא כיון דחזר ושתלה וחזרה והוסיפה הרי זו השרשה חדשה ועד שיבוא עומר הבא, ולא שייך הכא טעם ביטול. וערלה נמי בנטיעה [תליא] דבנטיעה קמייתא נאסר הפרי משום ערלה (לא אמרינן), ואנן מונין שם ערלה משעת נטיעה. ואם חנט הפרי סמוך [לסוף שנת] שלש לנטיעת האילן אע"פ שעמד כל הפרי לאחר שלש אסור, דכולה חדא נטיעה היא. אבל כשישים הנטיעה במקום היתר דקיימא לן ילדה שסבבה בזקינה בלא פירות בטלה, לא אמרינן שינוי נטיעתו למקום היתר (כנטיעתה) [כנטיעה] אחרת ויהא התוספת היתר, ואם הוסיף כדי לבטל יבטל האיסור. אלא גם התוספת עצמה איסור כמו הראשון. וכן כלאי הכרם אמרינן [פסחים כ"ה ע"א] זרוע מעיקרא בהשרשה
